הביוגרפיה של ריצ'רד גוד

פרשנותו המוסיקלית של ריצ'רד גוד היוצרת קשר נשגב עם המלחינים אותם הוא מבצע נותנת השראה למבקרים מוסיקליים בכל העולם להרעיף עליו שבחים כגון "הייתי נשבע שהמלחין עצמו מנגן, מבטא רעיונות מוסיקליים שאך עתה הגה במוחו". את הפסנתרן האמריקאי בעל עוצמה רגשית עצומה ועומק וביטוי פנימי זה ניתן לשמוע בנגינת רסיטלים סולניים, מוסיקה קאמרית וכן בשיתוף פעולה עם כמה מהתזמורות המובילות מסביב לעולם.

את עונת הקונצרטים 2009-2010 פתח גוד בקונצרט עם איוון פישר ותזמורת קליבלנד, ולאחריו סיבוב הופעות ברחבי ארה"ב, בין השאר עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק,התזמורת הסימפונית של בוסטון ושל סן פרנסיסקו ובאירופה עם תזמורת הקונצרטחבאו, דרזדן, קלן וקופנהגן. בביקורו בישראל לקונצרט היחיד ב-6 במרץ גוד מנגן ללא תשלום תוך הכרה בחשיבות טיפוח פסנתרנים צעירים בישראל.

ריצ'רד גוד פנה לנגינת סולו וקונצ'רטו בשלב מאוחר יחסית בחייו. עד אז המוניטין שלו היה כנגן מוסיקה קאמרית עם הופעות מרובות בפסטיבל ספולטו וכחבר מייסד של איגדת המוסיקאים הקאמרית בלינקולן סנטר (ניו-יורק). החיפוש אחר המהות הפנימית של המוסיקה והאיזון הארכיטקטוני הפכו אותו לאמן בעל בחינה עצמית מעמיקה. צניעותו הרבה המתלווה לבחינה עצמית זו (בנוסף לקמצוץ פחד במה כרוני) מנעה ממנו במשך שנים רבות את חיפוש אחר אור הזרקורים של סולן קונצרטים. רק אחרי שכנוע של חברים וקולגות מוערכים (ביניהם לאונרד ברנשטיין), עזב את המקום היחסית מוגן של נגינת מוסיקה הקאמרית ולקח את הצעד המכריע אל עבר קריירת סולן. גוד היה בן 47 כאשר ניגן לראשונה באולם קרנגי עם תכנית שכללה באופן די צפוי את "מחולות בני דוד" מאת שומאן. ב-1987 השלים ביצוע פומבי של מעגל הסונטות של בטהובן שזכה לשבחים אדירים והוגדר על ידי מבקרי הניו יורק טיימס "אחד מהאירועים החשובים והבלתי נשכחים של העונה". קונצרטים דומים התקיימו ב-1994 ושנה לאחר מכן בקווין אליזבת הול בלונדון.

הקלטותיו הרבות (מעל עשרים) כוללות את אוסף הסונטות השלם של בטהובן, שש הפרטיטות של באך, סונטות לפסנתר וקונצ'רטי של מוצרט עם התזמורת הקאמרית אורפאוס, יצירות של שופן וכן יצירות קאמריות וסולניות של ברהמס, שומאן ושוברט. רבות מהקלטותיו זכו בהערכת המבקרים ובפרסים בינלאומיים. בשנה שעברה הקליט גוד את חמישה הקונצ'רטי של בטהובן בניצוח איוון פישר ותזמורת פסטיבל בודפסט. בעונות האחרונות זכה גוד בפרס המכובד ע"ש ג'ין גימבל ליין בביצוע פסנתר הודות לתרומתו והשפעתו המוסיקלית בארה"ב. בנוסף לסבב ההופעות וההקלטות גוד מדריך כיתות אמן בבתי ספר מובילים בעולם. יש לו קומץ תלמידים בבית הספר מאנס קולג' בניו-יורק והוא מקדיש חודשיים בשנה לנגינת מוסיקה קאמרית והדרכת הרכבים בפסטיבל מרלבורו בוורמונט, אותו הוא מנהל יחד עם הפסנתרנית מיצוקו אוצ'ידה.

אילן היוחסין המוסיקלי של גוד יוצא דופן. הוא נולד ב-1 ביוני 1943, גדל במזרח הברונקס במשפחה שאותה ניתן לתאר כ"מוסיקלית למחצה": אביו היה מכוון פסנתרים וכנר חובב שקיווה כי בנו ינגן בכינור. הוא שלח את בנו ללמוד אצל מורה לפסנתר שכונתית משום שהאמין כי נגינה בכלי מקלדת תיתן לו את הבסיס המוסיקלי המוצק הנדרש. כאשר התברר שהפסנתר הוא מוקד כשרונו של ריצ'רד, שלח אותו אביו ללמוד עם אלוירה סיגטי, דודתו של הכנר ההונגרי המהולל יוזף סיגטי.

דרך הכרותו עם אלוירה סיגטי, גוד התוודע לפטרון רוזלי לבנטריט, שארגן אודישן לפסנתרן בן העשר עם רודולף סרקין. סרקין ,שהתרשם מאוד ,המליץ עליו לקלוד פרנק. בהמשך פנה גוד ללמוד עם נדיה רייזנברג, קארל אולריך שנאבל ועם סרקין עצמו, שכיהן אז מנהל ביה"ס קרטיס בפילדלפיה.

הרפרטואר העיקרי של גוד מעוגן סביב הקלאסיקות של מרכז אירופה וכמו ארתור שנאבל בשעתו - שפעמים רבות הושווה אליו (ע"י קארל אולריך שנאבל, בין השאר) – הוא הקים לתחיה את הסונטות הנשכחות של פרנץ שוברט. הוא לא נמנע ממוסיקה מודרנית אך טעמו נוטה יותר לסגנון מסורתי של מודרניזם כגון יצירותיו של ג'ורג' פרלה.

גוד ניחן באינטלקט חסר מנוח ותשוקה עזה לספרות (מובי דיק ופינגנז וויק מככבים בראש רשימתו). הוא בעל ענין עמוק באמנות ויזואלית, בידיעה כי חיפושים אלה הנראים כנספחים לתחומו בעצם מעשירים את חיפושיו המוסיקליים. כאשר ריצרד ורעייתו הכנרת, מרשה ווינפלד, אינם מטיילים ומופיעים ברחבי בעולם (ובין הופעה אחת לשניה מוצאים זמן לבקר בחנויות ספרים חדשות או אהובות ולהוסיף עוד לאוסף העצום המונה כ5000 ספרים) הם מתגוררים בעיר ניו יורק.

חזרה לעמוד הראשי